מסע הקורונה שלי’ 1 – ההגעה

By

29/08/2020 20:50 – מוסקבה

אז זה סוף סוף קורה, בעוד כ 3 שעות אהיה בשדה התעופה ואמריא לקראת אחת החוויות היותר ביזאריות שלי, כזאת שלא תכננתי, וניסיתי להימנע ממנה, אבל בסוף החלטתי שאי אפשר עוד: נסיעה לישראל, כולל בידוד של שבועיים (שגם עכשיו , פחות מ 12 שעות לפני הנחיתה בנתבג, אינני יודע היכן ואיך היא תהיה), כדי לנצל עד תום את השבוע (או קצת יותר) שאחרי. עוד פרטים לגבי כל זה בהמשך, אבל הנה הפתיח….. אני גיא, בן 48 ישראלי שגר במוסקבה, רוסיה בשלוש השנים האחרונות ומגיע ארצה לאחר 7 חודשים ארוכים מאז ביקורי האחרון.

29/08/2020 22:00 – מוסקבה

התארגנויות אחרונות לפי היציאה לשדה התעופה, המזוודה כבר מוכנה, מפוצצת בבגדים וכל מיני פריטים מוזרים, גאדג’טים ומכשירים אלקטרוניים אחרים, בכדי להעביר את הזמן, אישתי הבטיחה שלא תבכה, אבל אני רואה את זה אצלה בעיניים, הזמן הארוך ביותר שהיינו בנפרד מאז 14 לפברואר הוא בערך 3 שעות, ועכשיו, אם לא מספיקה העובדה שאני נוסע, היא מלאה בפחדים לגבי השהות שם (קורונה אמרתי?), הבידוד, הלבד שלי ושלה. ויותר מהכל, אני מוכן להישבע שמקנן בתוכה הפחד הזה בכל פעם שאני נוסע לארץ (והיו בערך 30 כאלה נסיעות מאז עברתי לפה) , אולי אחליט פתאום שמה שיש לי שם בארץ חשוב יותר ממה שיש לי פה, ואחזור ארצה, ולא משנה מה אגיד ומה אעשה, זה שם, ואני אפילו מבין……  כן, מחכה לי שם משהו חשוב, אולי הדבר הכי חשוב לי בחיים, עוד נגיע לזה….. 

30/08/2020 00:30 – שדה התעופה Vnukovo במוסקבה.

למרות שזו בערך הפעם ה 40 שאני עולה על טיסה שיוצאת מרוסיה, כמו כל המסע הזה, גם הטיסה מיוחדת ומוזרה….. זו הפעם הראשונה שאני נמצא בשדה הזה (יש במוסקבה 4 שדות תעופה בינלאומיים), זו הפעם הראשונה שאני טס מפה עם טורקיש איירליינס, והכי מטורף, זו הפעם הראשונה שאני טס לישראל עם קונקשן, ככה זה כשאירופלוט ואל-על פשוט מושבתות. השדה ריק, כמעט שומם, ספרתי בערך 4 שערים שלידם נוסעים, מתוך 15 שערים שעברתי לידם, טוב, יש לי זמן בשפע, הפורומים הבהילו אותנו, להגיע 3 שעות, 4 שעות, 6 שעות, וכל המרבה הרי זה משובך, קשקוש! 10 דקות בדלפק הקבלה, 2 שאלות, בעיקר על האישורים לעלות על הטיסה ועל אישור הבריאות שמילאתי והדפסתי מבעוד מועד, באתר של משרד הבריאות, מכיוון שהשדה ריק, פשוט אין המתנה בביקורת הגבולות, גם לא בקלירנס האחרון לפני הדיוטי, ואני, שבדרך כלל מגיע לשדה בערך 30 דקות לפני שעת העליה למטוס, צריך לחכות שעתיים ורבע עד הטיסה….. 

30/08/2020 07:00 – שדה התעופה באנטליה , טורקיה

נחתנו, חצי שעה לפני הזמן, זה אומר שהקונקשן שלי התארך בחצי שעה, סושיאל דיסטנסינג אנחנו שומעים כל הזמן, וזה חשוב, עד לרגע שזה קשור במכירות של חברת התעופה, מטוס מלא עד אפס מקום, לא דיסטנסינג ולא נעלי קרוקס, מפתיע היה לראות עשרות צעירים, רוסים, ממוסקבה (הצלחתי לזהות לפי המבטא הייחודי לעיר – על זה אולי בפוסט אחר) כולם נוסעים באותו נתיב כמוני, לתל-אביב, כולם מצטרפים ל “מסע”, אותו ארגון שמביא לצעירים יהודים להכרת הארץ, לא מבין איך זה עובד כשהם, כולם, צריכים להיכנס לבידוד, איפה? אולי איתי במלונית? נראה……

פעם ראשונה שלי בשדה הזה, זה השדה השישי בטורקיה שיוצא לי להכיר (ביקרתי פה לא מעט לפני כ 15 שנה , לפני התקופה הנוגחית, לפני ארדואן, כשהמדינה הזאת הייתה גן עדן לתיירים ואנשי עסקים ישראלים), וברקע, הודעות בווטסאפפ, תיזהר ממנו, הוא עצבני עלינו!

זכרון אחד שיש לי מטורקיה זה ה Doner המפורסם שלהם, בעברית, שווארמה, מהזכרון שלי, זול מאוד, ונמצא בכל פינת רחוב, הייתה לי פעם תמונה של 6 דונרים כאלה, צמודים אחד לשני, מכיכר Taksim באיסטנבול, אבל פה , 100 גרם בשר בקר, בתוך מיני לאפה ב 9.5 יורו – לדעתי במחיר כזה , בעיר, אני קונה את כל הדוכן, או לפחות את כל העמוד המסתובב….

וגם, האינטרנט, מזמן לא הייתי בשדה בו האינטרנט הוא לא חינמי, אז שילמתי 4 יורו לשעתיים גלישה, יכול להיות שטורקיה נהייתה שבדיה ואף אחד לא סיפר לי?

הנה הרגע להזכיר אותה , היא נקראת בשם הקוד “הכתומה”, חבורה מיוחדת, שאני מרגיש כאילו מלווה אותי בכל צעד שלי, גם עכשיו, גם בכלל, זו לא הסיבה העיקרית לביקור, אבל עושה הכל כדי שבאחד הפוסטים האחרונים פה , לפני החזרה הביתה, תופיע פה תמונה של ה”כתומה”, אבל עד אז – וואוו, עוד כמה דברים מחכים לי……. 

30/08/2020 10:20 – מיקום מוזר, ההסבר מיד

אז כתבתי שהטיסה שלי היא ב 9 בבוקר מאנטליה לנתב”ג מה שאומר שאני אמור להיות בשעה הזאת באוויר, איפשהוא מעל הים, לקראת נחיתה בת”א, אמור…

עשיתי לעצמי הרגל, בטיסות לכיוון ישראל שמגיעות מצפון אני לוקח כיסא ליד החלון בצד שמאל של המטוס, רואה את קו החוף של ישראל לפני הנחיתה, וכשזה במסלול ה”קצר” את המגדלים של ת”א, כמובן שאני עייף, אז החלטתי לנמנם בשעה וחצי של הטיסה , אבל ידעתי מראש, מכיוון שהשמש במזרח, היא תהיה עליי, ברוב הדרך. אז עצמתי עיניים ואז הרגשתי משהו מוזר, שלא ציפיתי לו, הכיוון של השמש השתנה יותר מידי, שמש,צל, שוב שמש, שוב צל, אז התעוררתי….

משייטים לנו בגובה לא ממש גבוה, במעגלים, בחוף הדרומי של טורקיה, כנראה מצפון מערב לקפריסין, לא ברור, עוד סיבוב ועוד סיבוב, ואז, טיפה צפונה, וסיבוב נוסף בכיוון ההפוך, משהו קרה…… לא עוברות להן עוד 3 דקות, ואני מהרהר לי ואז הקברניט, באנגלית רהוטה (מה שלא קורה הרבה בחברות טורקיות, רוסיות ואחרות) – “יש לנו תקלה טכנית, חוזרים לאנטליה, ננחת בעוד כ 10 דקות”

ואז מתחילה מיני מהומה במטוס, מלא שאלות לדיילות, שאו לא יודעות או לא רוצות לספר, הבחור הצעיר בכיסא לידי, בחור נחמד שכנראה לא חזק באנגלית, שואל מה בדיוק הוא אמר, ואני מנסה להסביר לו. אישתו מתחילה לבכות, ואני, שכבר הייתי פעם אחת במה שקוראים לו “נחיתת חירום” אומר לשניהם בכוונה להרגיע, “כשנתקרב לשדה, אגיד לך אם המצב גרוע או שזה סתם שטות”, מומחה תעופה עאלק…..

הוא שואל למה והדבר היחיד שעולה לי בראש הוא, “אם נראה רכבי כיבוי אש ואמבולנסים לאורך המסלול, אז נדע שצריך אולי לדאוג”, סתם רעיטו שקפץ לי, זכרון מאותה פעם שבאמת היו רכבי כיבוי אש על המסלול, והסתיימה בשלום.

אז מתקרבים, ואני רואה את המסלול, קצת ממנו, והוא נראה נקי לגמרי מכוחות הצלה, ומנסה להרגיע את אישתו של השכן שלי. הדממה המוחלטת בשניות שלפני הנחיתה, ומחיאות הכפיים מייד אחרי, כשאפילו עוד לא בלמנו, זה לא משהו שחווים בכל יותם או בכל טיסה.

שלוש דקות אחרי הנחיתה, כשאנחנו עדיין יושבים במטוס, מודיע הקברניט שמקרקעים את המטוס וימצאו לנו טיסה חליפית, אוטובוסים אוספים אותנו למאין אולם מעבר ואנחנו מחכים, בינתיים אך אחד לא יודע להגיד מתי תהיה הטיסה, ומתחילה התמרמרות של הנוסעים, בעיקר של אלה שנמצאים באוויר מאז 2 בלילה במוסקבה. כתבתי לפני כמה שעות שזו הפעם הראשונה שלי בטיסה עם קונקשן בקו ת”א מוסקבה, אז עכשיו החלטית, גם האחרונה! 

למזלי: 1. זוגתי, ברוסיה, ישנה ולא עקבה אחרי ה Flight Radar בשעה האחרונה, הייתה בטח מקבלת התקפת לב, 2. הבן שלי בסוף לא מגיע לשדה לאסוף אותי, מי יודע כמה זמן הוא היה מחכה אם היה מגיע.

30/08/2020 12:20 – אנטליה, טורקיה

כן, עדיין פה, שעתיים של הרבה חוסר הבנה והרבה אנשין בשדה התעופה שלא מדברים אנגלית, בכלל, כאילו שכחו אנגלית לפני 3 שעות, כשהמראנו לטיסה המקורית, אבל לפחות עכשיו כבר יש תקווה, הטיסה תהיה ב 13:00, לא נראה לי שתצא בזמן, אבל לפחות אנחנו מופיעים על לוח הטיסות, אחרי הרבה כעס מהנוסעים, הביאו סנדביצ’ים ופחיות שתייה וחילקו לנו, ואני, מתחיל להתרגל להשתמש במסיכה על הפנים, זה ללא ספק הזמן הכי ארוך שהייתי עם מסיכה, אולי בהמשך אציין את הסיבות שבגללן רק שלשום קניתי לי כמה מסכות, לראשונה מאז התפרצות הקורונה.

30/08/2020 15:50 – נתב”ג

בשעה טובה, הגענו לארץ. הטיסה השנייה התעכבה קצת, אבל עברה חלק. בחוץ המונית שהזמנתי מבעוד מועד מנתב”ג לת”א, שם ניחשתי (קיוויתי) שאהיה, במלונית קורונה. תכנונים לחוד ומציאות לחוד,  סיפרתי על החבורה הנחמדה של הצעירים שהיו איתי על המטוס במסגרת “מסע”, אז מסתבר שבגללם אין יותר מקום במלונות הקורונה בת”א, ולכן החבר’ה מפיקוד העורף, חרף הבקשות שלי, החליטו לשלוח אותי למלון הקורונה בירושלים, זה אומר ש: המסע הזה מתארך בעוד שעה, הנסיעה לשם יותר יקרה, בקטנה. אבל, אני ממש אוהב את ירושלים וממש מתגעגע אליה, אז נקווה שהמלון בסדר. מצאתי לי שותף לנסיעה, שהיה איתי באותה טיסה, ונכנס גם הוא לבידוד במלון הדיוטי פרי בנתב”ג – עצוב, שומם, כמו שאי אפשר לדמיין אותו בימים רגילים.

30/08/2020 18:00 – מלון לאונרדו ירושלים

איזה חום! באמת ששכחתי כמה חם יכול להיות פה בארץ, מלון נחמד, שלא הכרתי, חברה מאוד נחמדים, הליך הקליטה פשוט ביותר, וחוץ מזה שעשו בדיקה מאוד מדוקדקת במזוודה, הכל מצויין, קיבלתי לי חדר נחמד עם נוף שמשקיף לכנסיית סנט ג’ורג ולדעתי שם רחוק נמצא הר הזיתים, לא יודע אבל עוד תהיה לי הזגמנות להבין מה זה ההר הזה בתמונה. עברתי תדרוך בבטחון של המלון ומסמך הסברים לגבי המותר והאסור, חדר 530, הבית שלי לשבועיים הקרובים, הארוחות מוגשות 3 פעמים ביום, המאבטח אמר שהן לא נוראיות, ובהחלט אפשר להיסתפק בהן, למזלי החבר’ה מהכתומה נתנו לי כלים למציאת כל מה שארצה להזמין, מעניין התהליך של ההזמנות, מרגיש לי כמו “פירצה” בחוק “הבידוד הסגור בחדר למשך שבועיים”, עוד נראה לגבי זה

עד כאן החלק הראשון, חלק שני יהיה “הבידוד”, אני מניח………

18 Comments

מסע הקורונה שלי, 2 – הבידוד

By

30/08/2020 23:30 – היום הראשון לבידוד.

אז קצת טלוויזיה, הרבה הרבה טלפון עם כל מיני שידעו שאני מגיע, והתקשרו לברך ולשאול, ומכבי חיפה שלא הצליחה הפעם לאבד את היתרון שהיה לה.

סידרתי לי עמדת עבודה נורמלית, המחשב מחובר למסך (שכחתי להביא כמה דברים בסיסיים, אבל כבל HDMI זכרתי, גם סט מקלדת ועכבר אלחוטיים……. האינטרנט לא להיט, אבל בתקופת הקורונה התרגלתי ברוב עוונותי לעבוד עם אינטרנט לא מדהים כמו שיש לי בבית במוסקבה, קצת על זה מחר.

31/08/2020 09:00 – היום השני לבידוד.

אז אחרי כל התלאות ביום אתמול, הסתיים לו היום הראשון בבידוד, די בשקט, ארוחת ערב סבירה ומחקר לגבי הזמנת כל מיני דברים שאני מתגעגע אליהם, והגעתי לבחור נחמד בשם דודי, ממינימרקט פה ליד המלון, בעיקר הדברים ה”ממש ישראלים” שיש לנו במכולת וקשה למצוא בחו”ל, בראשם הקוטג’ של תנובה, במבה, ביסלי ואחרים, הרשימה ברובה נראית כמו רשימת קניות של ילד בן 9 שהלך למכולת בפעם הראשונה בלי אמא ועם קצת כסף….. הגעגועים לדברים הפשוטים!

רקע: נתתי כמה רמזים ואולי זה הרגע להסביר: אני מתגורר במוסקבה עצמה, לא רחוק מהמרכז, בדירה ממש נחמדה עם זוגתי, אבל בתחילת אפריל, כשהבננו את המצב עם הקורונה, ארזנו כמעט את כל הבית ועברנו לבית בכפר, כל מי שמכיר טיפה את רוסיה יחשוב מיד – “אה, דאצ’ה”. אז, לא, לא בדיוק. אישתי בנתה לפני כ 15 שנים בית עם שירותים ומטבח על שטח ששייך למשפחה שלה כבר כ 130 שנה , קנתה עוד חלק אדמה ושכרה לטווח ארוך עוד חלק שלא הסכימו למכור לה, וכך יצא שיש לנו בכפר נידח ושומם בד”כ, בית מדהים, כ 160 מ”ר על שטח של כ2 דונם, שקט, פסטורלי, יפהפה ופורח בקיץ, וקסום בחורף, כאשר הכל מלא בשלג בתולי נקי וחלק מלא אגמים ויערות מסביב, גן-העדן הפרטי שלנו, מלא עצי פרי, שיחים של ענבים ופירות יער מכל מיני סוגים, חלקם לא הכרתי לפני, בריכת נוי ודגים קטנה ומיליון פרחים שאשתי מגדלת ועוד מלא דברים. כמה נידח? יש חשמל, אבל אין תשתיות מים, את המים לבית אנחנו מקבלים מבאר פרטית עם מערכת משאבות וסינון שהיא יצרה, אין תשתית של אינטרנט ולכן עובדים על אינטרנט סלולרי עם אנטנה מיוחדת שנותן לי משהו סביר, בסביבות 10/10 ביום בהיר, אין חנויות, בכלל, בטווח של 15 ק”מ, חוץ מרכב מכולת שמגיע 3 פעמים ביום, בעיקר בקיץ.  בתקופת הקורונה עשינו הרחבה, בנינו מרפסת גדולה, הרחבנו את המטבח ובנינו חדר אמבטיה חדש שלא מבייש את הסוויטות המלכותיות במלונות פאר, באמת! וזו הסיבה שבגללה אני ממש לא מורגל לכל העניינים האלה של ריחוק,מסכות,אלכוג’ל וכל השאר, אבל כל אלה נפלו עליי ב 36 השעות האחרונות בכל הכח, אבל מצליח להתמודד עם האינטרנט הדי גרוע שיש פה במלון הבידוד.

01/09/2020 09:00 – היום השלישי לבידוד.

אז בשעה טובה קיבלתי אתמול את המשלוח שהזמנתי מהסופר מרקט, הגיע לעמדת הביטחון למלון, וקראו לי להגיע לאסוף אותו, ניצלתי את ההזדמנות לצאת מפה, לקחתי איתי סיגריה, וזה עזר לי להרוויח עוד כמה דקות באוויר ההרים של ירושלים, כל-כך הרבה דברים קטנים ופשוטים שהתגעגעתי אליהם, ביסלי ב 4 טעמים שונים, כשטעמתי את הברביקיו, הרגיש לי שהטעם טיפה שונה , פחות מלוח, פחות טעים, הסבירו לי שבגלל על עניין התוויות החדשות האלה של הבריאות על המוצרים, שינו את ההרכב של הרבה מוצרים, חבל!

01/09/2020 16:00 היום השלישי לבידוד – המשך

התחלתי לחפש עוד נושאים להעביר איתם את הזמן והציעו לי נטפליקס, גם זה משהו שעוד לא ניסיתי, אבל יאללה , יש חודש ב 3.90 , מה יכול להיות, אז הזמנתי.

חוץ מזה , כמו שציפיתי, לא קורה שום דבר מיוחד, קצת משימות מהעבודה, הרבה שעות בטלפון מול הווטסאפפ עם האישה , עם הקבוצות, ואם כל החברים שיודעים שאני בבידוד ומתקשרים להתעניין. 

02/09/2020 10:30 היום הרביעי לבידוד The Binge in On!

אז מסתבר שנטפליקס הוא אחלה דרך להעביר את הבידוד, התחלתי לראות את “קוברה קאי”, נחמד פלוס, מאין “קרטה קיד – הדור הבא” המשך לסדרה שכל בני גילי גדלו עליה, עם השחקנים המקוריים, בדרך לסיים 2 עונות בפחות מ 24 שעות…… 

02/09/2020 14:50 – היום הרביעי לבידוד – הארוחות

הארוחות פה מגיעות לחדר, הם דופקים על הדלת, מניחים אותם ליד הדלת.

ארוחת הבוקר מגיעה בסביבות 8 בבוקר בתוך מארז פלסטיק סגור, בתוכו לחמניה, חמאה, ריבה, אשל או קרלו, עוגה קטנה , מיני ירקות (מלפפונים ועגבניות שרי) ועוד כמה דברים קטנים, עם אותו עלון מצורף, בסגנון “החלמה מהירה” – אף אחד לא סיפר להם שאני בריא ?

ארוחת הצהריים והערב די דומות – 2 מגשיות אוכל שחורות מפלסטיק, סגורות בציפוי ניילון שקוף, שלא תמיד מחזיק מעמד, כל אחת מחולקת ל 3 חלקים, בראשונה: מנת בשר/עוף , פחמימות (אורז/פתיתים/תפ”א) וירקות מבושלים. בשנייה סלטים קרים בחומץ/מיונז או כאלה

לא מסעדת מישלן, אבל בסדר, בהחלט מספיק גם לאחד כמוני (1.90/107) כדי להתקיים, עוד לא מספיק לסיים לעכל ארוחה וכבר מגיעה הבאה….. הזמן עובר מהר עם הסדרות בטלוויזיה.

03/09/2020 17:00 היום החמישי לבידוד

הגעתי לבידוד אחרי שהכנתי את עצמי נפשית, ידעתי ש 14 יום זו תקופה ארוכה, דאגתי להרבה מאוד משימות ופעילויות להעברת הזמן ובינתיים זה מצליח לא רע. אבל יש דבר אחד שפחדתי ממנו במיוחד, לא ידעתי איך אתמודד איתו, האם יש לי סיכוי להצליח בו? תמיד עשו את זה בשבילי, גם בבית, גם בבתי מלון, בכל מקום.אז דחיתי את המשימה ככל שיכולתי, עד שהחלטתי שדי, חייב לבדוק אם אפשרי. אז עכשיו אזרתי אומץ, אספתי את כל מה שנדרש, בדקתי טוב טוב, ניסיתי פעם ראשונה, פעם שנייה ובסוף זה הצליח, ואפילו מרגיש נעים, עוד חוויה ראשונית שאזכור לעד מהתקופה שלי בבידוד, החלפתי לבד את המצעים למיטה במלון! חחחחחח

04/09/2020 12:20 – היום השישי לבידוד.

חצי האי קרים, כולנו שמענו את השם הזה, שמענו על המלחמה שם בין רוסיה לאוקראינה , שמענו על הסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה בגלל הסיפוח של האזור, אני ממש לא מתכוון להיבטים הפוליטיים של העניין הזה, וגם לא להבדלי התפישה בין הרוסים לבין כל העולם, ואפילו לא אביע את דעתי האישית בנושא, אבל….. חצי האי קרים הוא בעצם אי ענק, בערך 200/200 קילומטר, בחלקו הצפוני של הים השחור, החלק הדרומי שלו נחשב המתוייר ביותר, שילוב של הרבה חופים זהובים, עם רצועות הרים, חלקן ממש נושקות לים.

אחד הדברים שהחלטנו, אישתי ואני, כשהחלטתי לצאת למסע הזה, זה שבמקום שהיא תישאר בבית במהלך המסע הזה שלי, זה אחלה הזדמנות בשבילה לקחת את הבת שלה , שחוגגת 30 בעוד כמה ימים, לנופש. אז בהתחלה תיכננתי יחד איתה קלאב בטורקיה, אבל בכלל הפחד מבעיות במעברי גבול בגלל הקורונה, היא החליטה שעדיף קרים ובחרה את Yalta.

אז אתמול היא לקחת טיסה יחד עם הבת שלה, עוד 2 קרובות משפחה שלהן תצטרפנה ביום שני, יבלו שם כ 10 ימים. מהתמונות הראשונות שקיבלתי, המקום נראה ממש נחמד , משהו בשילוב הזה של ים, הרבה ירוק והרים גבוהים הוא זה שגרם לי להתאהב באיטליה לפני מעל 20 שנה, גם היא ממש אוהבת, ויכול להיות שהחופשה השנתית שלנו תהיה לאיזור הזה, בכל זאת, מבחינת הגודל, האיזור הזה גדול מכל השטח של מדינת ישראל בכ 30 אחוז, ויש שם הרבה מה לראות.

05/09/2020 – 13:10 – היום השביעי לבידוד – קצת פעילות גופנית

אני מעביר פה את הזמן מול הטלוויזיה (קוברה קאי כבר נגמר מזמן, גם 2 העונות הראשונות של לוציפר) ובארוחות הלא נגמרות, ועד עכשיו הספורט הכי רציני שעשיתי פה הייתה לצפות במשחק כדורגל של נבחרת ישראל בטלויזיה (אם אפשר לקרוא לדבר הזה שהיה אתמול כדורגל).

אז בדקתי קצת עם הגורמים האחראים במלון, אנשי פיקוד העורף, ונתנו לי אישור/רעיון: כל עוד המסדרון של המלון ריק, ניתן לעשות הליכות לאורך המסדרון.

אני לא ספורטאי, אפילו לא קרוב לזה, אני מחשיב את עצמי די בטטה, שנהנה לשבת מול המחשב, עם האורגן או הגיטרה שלי, אבל אפילו בשבילי הימים האלה מרגישים יותר מידי עצלים, אז יצאתי לי למסדרון….

אורך של צעד כפול שלי בהליכה מהירה הוא בערך 1.8 מטר, אורך המסדרון המפותל בקומה 5 של המלון הוא 66 צעדים כפולים, אז עשיתי אותו 9 פעמים הלוך וחזור, בחישוב מהיר ולא מדוייק כ 2.2 ק״מ הליכה, מקווה שאני לא טועה. מרגיש בסדר בתור התחלה אחרי 6 ימים בלי לזוז, אם אעשה את זה פעמיים עד שלוש ביום, לא אתנוון לגמרי.

ד”א: השקיות בצידי המסדרון בתמונה למעלה הן של ארוחת הצהריים שהוגשה לא מזמן, לא מספיק לנשום בין ארוחה לארוחה.

10/09/2020 23:00 , היום ה 12 לבידוד – מלא חדשות, מלא שאלות

אז הייתה הפוגה בדיווחים שלי, כי בבידוד, כמו בבידוד, אין הרבה מה לספר, הרבה שעות מול הטלוויזיה, הרבה שעות מול הווטסאפפ, קצת עבודה ובעצם….. זהו.

מנסה להתמיד בתוכנית האימון האישית שלי, לחלץ עצמות ולעשות הליכות פעמיים ביום, ואז היום אחר הצהריים מתחילות להגיע הודעות לגביי הסגר המתוכנן, כל דבר שיוחלט ישפיע דרמתית על המשך הביקור הזה, על המטרות של הביקור הזה, על היכולת שלי לקיים את התוכניות שלי ועוד.

אבל בעוד שעה, הטלפון שלי יראה את התאריך 11/09, הקורא הממוצע יחשוב שהוא מבין את המשמעות של היום הזה, זהו, שלא! על זה בדיוק הפוסט הבא בבלוג…..

11/09/2020 09:30, היום ה 13 לבידוד – 9/11 ומשמעויותיו

9/11 בקונוטציה הגלובלית המשמעות של היום הזה ברורה, כואבת, טראומטית, קשה, גם בשבילי זה מה שהתאריך הזה שהפך למושג באנגלית – ניין-אילוון, אבל אצלי המשמעות הזאת החזיקה רק שנה אחת, לפני שקיבלה משמעות אחרת לגמרי……

9/11 בשנת 2002, בשעה 01:32 אמר לי רופא אחד שאני לא זוכר את שמו לצאת מהחדר, ניסיתי להתווכח אבל הוא היה נחרץ לחלוטין וממש גירש אותי משם, והנה אני, בן 30 כמעט, עומד מחוץ לדלת, במסדרון לבן, מלא בחלונות גדולים, מסתכל אל החושך, אל האופק ומנסה להבין מתי אשמע את זה, מתי הוא יקרא לי חזרה, הדפיקות של הלב מהירות הרבה יותר מהתקתוקים של שעון היד של, אני עומד לי שם, עיניים עצומות, ומחכה, ואז אחרי שלוש דקות, 3 הדקות הכי ארוכות בחיים שלי, הדלת נפתחת והאחות קוראת לי להיכנס, אני נכנס ורואה את המחזה הכי מרהיב שניתן לראות, הרופאה שנמצאת שם מחזיקה מספריים ומבקשת ממני לחתוך, ואני בידיים רועדות, עם הכפפות האלה, מחזיק, וחותך, אני לא זוכר את הקולות מסביב, את הצבעים,  אבל בזמן החיתוך אני מסתכל עליו, וכל השאר מתגמד, לא חשוב, כמעט לא קיים, כל הורה בעולם מכיר את ההרגשה הזאת, את המחזה הזה, את הרגע הזה – כשהבן הבכור שלו נולד, כשהוא הופך אבא.

כל זה היה בשנת 2002, והיום התינוק הזה שלי גדל, הפך לגבר, ממש! עבר אותי בגובה (לא עניין של מה בכך, אני בגובה 1.91) והיום הוא רשמית בגיר, גדל והתפתח, ראיתי כיצד הוא מגשים את כל הציפיות שלי, ועולה עליהן, אני מסתכל עליו ורואה את עצמי, רק משופר.

סיפרתי לאורך כל הבלוג הזה שאחשוף את הסיבה האמיתי למסע המטורף הזה. אז כן, זו הסיבה, הטלאות בהגעה לפה, השבועיים הסוריאליסטיים במלון הזה, בבידוד, כל אלה בכלל לא חשובים ומתגמדים – בעוד 48 שעות אוכל להגיע, לפגוש אותו, ואת אחיו, אותם לא ראיתי 7 חודשים.

38 Comments